האם אפשר לזכור טראומה בלי לשקר לעצמך: על זיכרון ואשליה אצל זוכה פרס נובל לספרות קזואו אישיגורו

ממש לאחרונה התפרסם התרגום העברי לספר "לעולם אל תתן לי ללכת" של הסופר הבריטי-יפני הנפלא - קזואו אישיגורו. וזו הזדמנות לפרסם כאן מאמר קצר שכתבתי אחרי שאישיגורו זכה בפרס נובל לספרות ב-2017

---

הזכרונות והאשליות דרכן מנסה אדם לספר לעצמו את עברו, ותוך כדי כך להצדיק את

בחירותיו, הן האריגים מהם טווה הסופר הבריטי-יפני קזואו אישיגורו את עלילות ספריו. אישיגורו, שנולד ב- 1954 בנגסקי המשתקמת מתבוסת יפן במלחמה וזוועות פצצת אטום, התבגר באוירה החופשית והאופטימית של אנגליה בתקופת הביטלס. אך בספריו המוקדמים הוא חזר שוב ושוב לשנות מלחמת העולם השניה בניסיון לפענח את התודעה של מי שהיה שם אך בחר לעמוד מן הצד או לשתף פעולה. בספרים ״נוף גבעות חיוור״, ״אמן של העולם הצף״, ו״שארית היום״ הידוע, הוא ביקש להבין שאלות של מוסר ואחריות אישית דרך מונולוגים של דוברים ודוברות, שמתגלים כלא אמינים ברובם. הדוברת ב״נוף גבעות חיוור״ אף מודה כי ״זיכרון עלול להיות דבר שאין לסמוך עליו; לרוב ההיזכרות תלויה בנסיבות שמעוררות אותה, ואין ספק שנכון הדבר לחלק מהזיכרונות המסויימים שאספתי כאן״

ספריו של אישיגורו אינם מבקשים לספר סיפור היסטורי מזוית אישית, אלא דוקא לתהות על השתיקה וההשתקה של העדות ההיסטורית, באמצעות מתן קול למקום המעורפל בו אדם מקים לעצמו חומה בין הארועים לבין התקבעותם בזכרונו. כך למשל, הבאטלר סטיבנס ב״שארית היום״ חוזר ומדגיש את האידאלים הנאצלים לאורם

פעל, ומסרב לראות שהאדון אותו שרת בחר לשתף פעולה עם הנאצים.

שארית היום

״מורשת השתיקה״ כינה זאת דן בר-און בספרו שבדק את זכרונות בני ובנות פושעים נאציים מהוריהם. הכוונה לקטעי זכרונות שאין להם אתרי מורשת להתלות בהם, אלא סביבם הוקמה חומה עבה של שתיקה והכחשה. כדי לחדור אותה היו הילדים צריכים לזהות את המניעים המסתתרים מאחורי גרסאות העבר המעוותות ששמעו ולמצוא דרך להגיע לסיפור שלא סופר. דרך שרובם, בדומה לגיבוריו של אישיגורו, לא הצליחו או לא העיזו להשלים. הם נעים בזכרונות מעגליים סביב אתרים של זיכרון פנימי, נוגעים לא-נוגעים במקום של עיוות מוסרי ללא מחילה.

בנאום ההוקרה שנשא לרגל זכייתו בפרס נובל לספרות בדצמבר האחרון, התעכב אישיגורו, כמקובל על ידי זוכים בפרסים, על זכרונות ילדות והתבגרות שהפכו אותו לאדם ולסופר שהוא היום: אנגליה הכפרית של שנות השישים, החוברות שנשלחו בילדותו מיפן וגרמו לו לדמיין מדינה שמעולם לא התקיימה, נדיבותה של הקהילה שבה גדל, ואותם חברים ומורים שעמדו לצידו בצמתים חשובים של החיים. דוקא בנאומו של אדם שחקר בכתיבתו את האשליה של הזיכרון, מעניין להתעכב על האפיזודה היחידה בה הוא דן בשכחה. אולי לא במקרה, האתר שבו בחר אישיגורו לדון בשכחה הוא אושוויץ.

״באוקטובר 1999 הוזמנתי על ידי המשורר הגרמני קריסטוף הובנר מטעם הועדה הבינלאומית לאושוויץ לבלות כמה ימים בביקור במחנה הריכוז לשעבר. התאכסנתי במרכז הנוער של אושוויץ על הכביש בין המחנה הראשון באושוויץ ומחנה המוות בבירקנאו במרחק שני מייל. הראו לי את האתרים הללו ופגשתי באופן בלתי רשמי שלושה ניצולים. חשתי כי אני מתקרב, לפחות גאוגרפית, ללב הכח האפל שתחת צילו גדל דורי. בבירקנאו, באחר צהריים סגרירי, עמדתי לפני השרידים ההרוסים של תאי הגזים - כעת מוזנחים ולא שמורים באופן מוזר - הם נשארו במידה רבה כפי שהגרמנים הותירו אותם לאחר פצוצם ומנוסתם מהצבא האדום. הם היו רק פיסות שבורות ולחות, חשופות למזג האויר הפולני הקשה, מתפוררות משנה לשנה. מארחי סיפרו על הדילמה שלהם. האם יש להגן על שאריות אלו? האם יש להקים כיפות פרספקס כדי לכסותם, לשמרם לעיני הדורות הבאים? או האם יש להתיר להם להרקיב, לאט ובאופן טבעי, אל השום-דבר? זו נראתה לי מטפורה עוצמתית לדילמה הגדולה יותר. כיצד יש לשמר זכרונות כאלו? האם כיפות הזכוכית תהפוכנה את שרידי הרוע והסבל הללו למוצגים מוזיאליים תמימים? מה עלינו לבחור לזכור? מתי נכון יותר לשכוח ולהמשיך הלאה?״

״הייתי בן 44. עד אז החשבתי את מלחמת העולם השניה, על זוועותיה ונצחונותיה, כשייכת לדור של הורי. אבל כעת עלה בדעתי שלא רחוק המועד שבו רבים מבין אלו שהיו עדים למאורעות אדירים אלו מכלי ראשון לא יהיו בחיים. ומה אז? האם העול של הזיכרון יפול על בני דורי? לא חווינו את שנות המלחמה, אבל לפחות גודלנו על ידי הורים שחייהם עוצבו על ידיה. האם אני, כמספר סיפורים ציבורי, נושא בחובה שעד אז לא הייתי מודע אליה? חובה להעביר הלאה, ככל שאוכל, את הזכרונות והמסרים מהדור של הורינו לדור שבא אחרינו?״ בנאומו המשיך וסיפר שלאחר הביקור באושוויץ החליט שבספריו העתידיים הוא יחקור לא רק את הטריטוריה של הזיכרון האישי, אלא את האופן שבו אומה או קהילה מתבוננות בשאלות הזיכרון והשכחה.

התהיות שמעלה אישיגורו עלולות להראות תמימות ואף מיותרות לקהל הישראלי שחונך מילדות לעולם לא לשכוח, פן תחזור ההיסטוריה על עצמה. אך הרקע הייחודי של אישיגורו הופך את דבריו למעניינים. הוא דור שני לזכרונות הוריו, שגדלו ביפן - בת הברית של גרמניה - ועולמם התאדה עם פצצת האטום, אך בה בעת זהותו התעצבה במערכת החינוך הבריטית בתקופה רוויה בנרטיבים של ניצחונות, ליברליזם וצדק. יפן, בשונה מגרמניה, לא התעמתה כמעט בשאלות של אחריות תושביה לזוועות שחוללה מדינתם ולאחר המלחמה התפתח בה נרטיב המקדש את השלום על חשבון חינוך להכרות עמוקה עם ההיסטוריה המודרנית.

אולי בשל הזהות הייחודית של אישיגורו, ספריו אינם תוהים על החובה הציבורית לזכור אלא גם מעניקים ערך לשכחה. ״האם בזמנים מסויימים השכחה היא הדרך היחידה לעצור מעגלים של אלימות, או לעצור חברה מהתפוררות אל תוך כאוס או מלחמה? ומצד שני, האם מדינות יציבות וחופשיות יכולות באמת להבנות על יסודות של אמנזיה מרצון וצדק מתוסכל? ״

תהיות על שכחה ועל האופן בו היא מעצבת את החברה ואת היחסים בין הדמויות בתוכה היוו את הבסיס לספרו האחרון ״הענק הקבור״ (2015) שטרם יצא בעברית. הספר עוצב כספר פנטזיה המתאר מסע בנוף מדיאבלי נשכח בו דרקונים ומפלצות מאיימים על תושבי אנגליה. ערפל של שכחה גורם לדמויות לשכוח את עברם. המלחמות פוסקות אך גם יחסי אמון ואהבה מתכסים באפלולית. העלילה המורכבת מסתיימת בסילוק ערפל השכחה, אך אז זע הענק בקיברו ונבואה קודרת מבשרת את שובם של אימי המלחמה.

הדימויים מעלים על הדעת במידת מה את ספריה של ג׳יי קיי רולינג, סופרת בריטית נוספת שבחרה להסיט דימויים ממלחמת העולם השניה אל עבר עולם פנטסטי כדי לעסוק בגזענות ובפיצול המביאים למלחמה וחורבן. אלא שבנאומו בסטוקהולם אישיגורו בחר להרים את הצעיף הפוליטי הדק מעל הדימויים ״גזענות, בצורותיה המסורתיות ובגרסאותיה המודרניות המשווקות היטב, שבה ומתחזקת, זעה תחת רחובותינו ה מתורבתים כמו מפלצת קבורה מתעוררת. נכון לעכשו נדמה שחסרה לנו סיבה מתקדמת שתאחד אותנו. במקום זאת, אפילו בדמוקרטיות העשירות במערב, אנו מתפצלים למחנות יריבים המתחרים על משאבים ועוצמה.״ את נאומו הוא סיים בתקווה לפתיחות תרבותית שתביא לקולות מגוונים מתרבויות רבות בקרב מספרי הסיפורים של העתיד.

בוידאו המצורף אפשר להתרשם מהנאום המלא